יום ראשון, 1 במאי 2011

אודות סבתא שרה

שרה גוז'יק נולדה ב- 27.10.1910 בלודז' שבפולין.
שמו של אביה של שרה היה: שמואל איזיק גוז'יק ז"ל
שמה של אמה של שרה היה: אסתר רייזל גוזי'ק ז"ל
לשרה היו 7 אחים: - זלדה ז"ל
                          - רחל ז"ל
                          - מרים (גלברט) ז"ל
                          - רחצ'ה(מרטה) ז"ל
                          - ברכצ'ה (ברוניה- גלקוף) ז"ל
                          - ניסן ז"ל
            13 שנים הפרש
                          - ושרה (בת הזקונים) ז"ל
הם גרו בליסטופדה 43 בלודז'. (Listopada 43)
בשנת 1936 התחתנה שרה עם מונדק אפשטיין. לא היו לה ילדים. (הרופאים אמרו שהיא עקרה*)
הם גרו ב עליאפשגומאיה 5 בלודז'. (Aleja 1 Maja 5)

בשואה שרה היתה בגטו לודז'.
אחרי הגטו העבירו אותה למחנה העבודה וההשמדה אושוויץ. לאחר 3 שבועות העבירו אותה לברגן בלזן ומשם העבירו אותה למחנה זלצוודל.
לאחר סיום המלחמה העבירו את שרה למחנה בראונשוויג.
(בכל משפחתה רק ניסן [אחיה] ובנו שרדו)
לאחר המלחמה במחנה זה התחתנה שרה עם יחיאל גולדשטיין.
בהריון הראשון התינוק מת בלידה.
כשנכנסה להריון השני (עם חיים) הם עלו לארץ.
לאחר 5 שנים נולדה עדינה.
לשרה ויחיאל (כנגד מה שהרופאים אמרו*) היו שני ילדים (שנולדו בארץ): -חיים שמואל גולדשטיין
                                                                                -עדינה אסתר גולדשטיין (כיום גרינפלד)
בארץ הם גרו בגב"ש באצמע ברמת גן, ואחרי כמה זמן עברו לאנצו סירני 13 שבגבעתיים.

לשרה יש 8 נכדים ו27 נינים: חיים: - פיני (התחתן עם פנינה): ניצן-רבקה, דור-יחיאל וכרמל.
                                             - איילה (התחתנה עם ערן): אביב, שחר ואמיר.
                                             - עדי (התחתנה עם אלון): אלעד, נועה, הלל, דרור, אופיר.
                                             - נפתלי (התחתן עם תמר): שיר ויעלה.
                                  עדינה: - ברק (התחתן עם יעל): טליה, לבנת ויונתן-יצחק.
                                            - קרן (התחתנה עם אודי [יהודה]): ענבר, שחר, אור-יחיאל, תמר.
                                            - הילה (התחתנה עם ניצן): צור-אליהו, תאיר, שרה-ליבי, רז-דב.
                                            - דובי (התחתן עם טלשחר): אהרון, יחיאל, אלישע.

שרה נפטרה ב- 21.11.2006 ל' במר-חשוון התשס"ז.












יום שבת, 1 בינואר 2011

אורח חייה וקורותיה של שרה לפני המלחמה


שרה בתקופה שלפני המלחמה
שרה למדה בבית ספר עממי יהודי לבנות.
ביתה היה דתי מסורתי- והם דיברו בבית בשפת האם יידיש.
עד גיל 14 גרה שרה בליסטופדה 43, עם אביה ואמה החורגת.

אביה (שמואל) היה סוחר.
אורך החיים בבית היה דתי מסורתי.
כשהייתה בת 7 (1917) אמה נפטרה, וכשהייתה בת 14 (1924) אביה נפטר.
(הייתה לה גם אמא חורגת)
לאחר פטירת אביה, שרה עברה לגור עם אחותה.
מגיל 14 שרה עבדה בתפירה וריקמה. (כשהתחתנה עבדה עצמאי)


בגיל 26 התחתנה שרה עם מונדק אפשטיין. (5.1936 [ל"ג בעומר]) - (לפני החתונה הם יצאו 5 שנים)
{מונדק אפשטיין: למונדק היו 5 אחים. 3 לא התחתנו וגרו עם אביהם, ושניים התחתנו.}


הבית של שרה ומונדק היה מסורתי.
שרה ומונדק עבדו בביתם. הם היו תפרנים.
בבית היו: 3 מכונות תפירה (לשרה, מונדק, ועוד בחורה שהם העסיקו)
במשך השבוע הם עבדו, ובשבתות פתחו את החנות.


יום שלישי, 12 במאי 2009

תחילת המלחמה וגטו לודז'

בסמטמבר 1939 נכנסו הנאצים לפולין.
השומר הפולני ששמר על הבניין שבו שרה גרה (שלפני המלחמה אמר שהוא אוהב יהודים) אמר "שבלי היהודים המנייקים האלה המלחמה לא היתה פורצת".
ברגע שפרצה המלחמה כל הגברים ברחו לורשה, ושתים מהאחיות של שרה עם ילדיהן (ועוד יהודי) באו לגור עם שרה בביתה.
שחזרו הגברים הם היו פצועים וחבולים, עד עדי כך ששרה בקושי זיהתה אותם.
בבית היה קר. בהתחלה היו גחלים להתחמם איתם אך הם נגמרו במהרה.
הנאצים התחילו להעביר יהודים בגטו בהדרגה (במהלך יום יומיים), אך יום אחד הם פרצו לבתים, הרגו והכניסו את היהודים לגטו.

בדצמבר (לפני הכנסת היהודים לגטו)- אחות של גיסתה של סבתא כתבה להם כמה ימים לפני הגירוש- הרגו למונדק (בעלה של שרה) אח. הוא היה חייל פולני והוא היה פצוע. כשראה את החיילים הגרמנים חשב שהם יוכלו לעזור לו ("שהם בני אדם") וברגע  שהוא התחיל לדבר איתם הם ירו בו והרגו אותו. אביו שראה את המתרחש "איבד" באותו רגע את כל חושיו.
ברגע שבו קראו שרה והמשפחה שהיתה איתה את הפתק הם ברחו לגטו. הם לא הספיקו לקחת כלום (אפילו לא מעיל).

בגטו שרה ובעלה גרו עם המשפחה של בעלה ועם אחותה של שרה.
שרה תמיד בישלה את האוכל (ממה שהיה). שהם קיבלו בשר סוס שרה היתה מכינה קציצות מהבשר. כשכולם אכלו שרה לא אכלה אלא הסתכלה על האוכלים- שלא ימותו. אך לא רק שהם לא מתו הקציצות היו "דליקטס".


שרה ומונדק קיבלו עבודה מהגרמנים, ולכן קיבלו יותר אוכל (הם היו מביאים את האוכל לביתם).
יום אחד גיסה של שרה ניגש אליה ואמר לה: "עכשיו יש לכולם תלושי מזון. מעכשיו כל אחד ידאג לעצמו ואתם לעצמכם". שרה לא יכלה להאמין. (אחרי כל מה שהיא עשתה למען המשפחה הזאת). כל הלילה שרה לא הלכה לישון והתהלכה במסדרון, ואיתה מונדק.


למחרת בעבודה גיסה השני בא אליה והזמין אותה לגור איתם. וכמובן שהיא הסכימה.


העבודה של שרה ומונדק היתה קשה. לפעמים קראו להם באמצע הלילה. (ואז הם היו מקבלים נקניק ו/ לחם).

בגטו היה גשר שהפריד בין הרחוב לגטו. מי שהיה צריך ללכת לעבודה, היה צריך לעבור אותו. אבל אם הוא לא הספיק לעבור והיתה מגיעה השעה 6 והוא היה על הגשר, היו יורים בו.

אוכל: שרה ומונדק (ביום רגיל) קיבלו כל אחד: 100 גרם סוכר, 100 גרם שמן, ולחם. במנות- (בשביל 3 שבועות)- "איכשהו הסתדרנו"

בגטו היה "מנהג" שאם משהו מת משאירים אותו בתוך הבית כדי לקבל את האוכל שלו. יום אחד תפסו את האישה שעבדה בחלוקת תלושי המזון והענישו אותה (היא היתה צריכה לנקות את הבורים ששומשו לעשיית צרכים). יום אחד היא נעלמה. כשסבתא הגיעה לאושוויץ היא פגשה אותה.

מראה הגטו: "הפריפריה המיוחדת של לודז'"- היו גרים שם עבריינים. אבל היו שם גם אנשים עשירים. (היו גם בתי מלאכה של בדים). היה צפוף- ובבית היה קר. (בדרך כלל בבורק המים היו קרח).


יום אחד בשנת 1942 היה ציויי לא ללכת לעבודה. הוציאו את כולם לרחובות. השוטרים היהודים בחרו את מי שהיה "מוצא חן" בעיניהם (לקחו את גם את אחות של סבתא רחצ'ה ו3 בנותיה). כל פעם שזה היה קורה השוטרים היו לוקחים "סוג אחר של אנשים"
אף אחד לא ידע לאן לקחו את האנשים.

אחותה של סבתא (ברוניה) נפטרה בגטו. היא היתה נותנת את האוכל שלה לילדים קטנים.

ב- 4.8.1944 לקחו אותם לקרונות. הם לא ידעו לאן הם נוסעים.
התנאים בקרונות היו גרועים ביותר- לא היה איפה לשבת/ לעשות צרכים, והם לא קבלו אוכל או מים.



יום רביעי, 14 במאי 2008

אושוויץ וברגן-בלזן

כשהם ירדו מהקרון פקדו עליהם ללכת  (בנים לחוד ובנות לחוד) לקיר. ברגע ששרה ירדה מהקרון היא התעלפה ושברה את אפה. (היא היתה כחולה).
מהקיר לקחו אותם למקלחות.- שם גזרו להם את השיער. ביציאה נתנו להן שמלות שהיו עליהן או קטנות או גדולות.

אחר כך שרה הלכה, היא אפילו לא הספיק לעלות על הדרגש, אז היא שכבה על הריצפה. ברגע שהיא נשכבה היא שומעת מישהי קוראת "מלאמוט" (מלאמוט היה שם דודה). היא קמה ומעליה עמדו 2 בחורות. פתאום אחת מהבחורות אמרה: "אוי, שרה!", ושרה שזיהתה אותה אמרה: "אוי, פני!". (פני היתה הבת דודה שלה). כל המשפחה שמחה.
אחת הבנות התחילה לשאול אותה כל מיני שאלות. איך זה שהנאצים לא הרגו אותה? ומי הרביץ לה?, שרה ענתה שהיא נפלה ולא שהרביצו לה.
הבחורה השניה אמרה: "מה את שואלת אותה שאלות?! תני לה משהו לאכול!"
הן לקחו אותה לדרגש (הם היו 14 אנשים על דרגש אחד) והביאו לה מרק (קר), שרה נתנה להן לאכול מהמרק.
למחרת בבוקר (בספירה) פתאום קראו "אפשטיין שרה! אפשטיין שרה!" זאת היתה פני, היא הביאה לה סנדלים, מטפחת ומזלג.- באושוויץ לא היה לאף אחד דברים כאלו! והיא הביאה לה גם כד עם דבש, נקניק של כבד ולחם.



ביום יום שרה לא עבדה, והיא היתה מקבלת קפה ולחם.

אחת מהשוטרות באושוויץ היתה נוהגת להכות ברגליים את הבנות שהיו הולכות לשירותים.

בפעם השניה שלקחו אותן למקלחות נתנו להן שמלות מתאימות, ומשם העלו אותן לאוטובוסים. (באוטובוס היו זורקים להן לחם ונקניק).
משם הן נסעו לברגן-בלזן. שרה היתה בערך 3 שבועות באושוויץ.


ברגן-בלזן:
כששרה ירדה בברגן-בלזן היא ראתה רק יער עם אוהלים. (באוהל שלה הן היו 3-5 בנות).
הן לא עבדו.







 ביום כיפור - אחת מהנשים זכרה שבאותו יום חל יום כיפור. הן לקחו נר ואותה אישה אמרה קדיש (שהיא המציאה) לזכר המשפחות. למחרת הן בקשו מהשומר לצום, כי היה יום כיפור, והשומר נתן להן לצום. אבל לפנות ערב הוא אמר "עד כאן", והכין להן מרק מלחם. ("היה טעים").




מספר ימים לאחר מכן היתה סופה חזקה, שהעיפה את הכול. אז הובילו אותם לתוך מבנה מבטון- עם גג. אבל היו שם עכברושים מאוד גדולים שהסתובבו עליהן, ושרה פחדה מאוד.

לאחר כמה ימים שוב לקחו אותן, ואמרו להן שבמקום החדש יש עבודה. שרה שכבר לא יכלה לשבת בחוסר מעש קמה והצתרפה אליהן. הפעם לקחו אותן לזלצוודר.

יום שני, 15 במאי 2006

זלצוודר והשיחרור

בזלצוודר חילקו אותן לבלוקים.(שרה היתה בבלוק 4).
בבוקר הן הלכו לעבודה בבית החרושת. הבלוק של שרה עבד בגמירה של התחמושת. (לצבוע את הקצה בלק).
הרבה פעמים היא התעלפה, אז לקחו אותה למחסן, שם היא נחה, וכשהתעוררה הלכה הביתה. אך ביום למחרת היא תמיד חזרה. הן עבדו במשמרות כל השבוע.

במחנה היתה מרפאה עם רופאה הונגריה וכמה דרגשים.- יום אחד שרה התעלפה ואחת מהבנות מבלוק 8 (ששרה הכירה)לקחה אותה למרפאה. (אחרי שנקתה אותה). האחות בדקה אותה ואמרה שיש לה 'רק' 39 מעלות חום, ושאין בשבילה מקום במרפאה.
כששרה התכוונה ללכת היא התעלפה שוב. כשהתעוררה היא היתה על דרגש במרפאה לצד מישהי עם מחלת עור. (כמובן ששרה נדבקה ממנה).
שרה לא יכלה להרים את הראש, מיכיוון שכל פעם שהיא הרימה את הראש היא התעלפה.
לאחר כמה ימים אירגנו משלחת של 100 בנות. האחות אמרה שצריך לשלוח גם את שרה, אך השומר הורה לה להשאיר אותה במרפאה. החזירו אותה לדרגש אחר, והיא התעלפה. כשקמה ראתה מעליה חיילת גרמנית ששאלה אותה "נו, אז איך שם בבית הקברות..?" (שרה לא ענתה). החיילת נתנה לה 2 כפות של מרק. (בשביל שרה זה היה גן עדן).
באותו הלילה שרה הצליחה לקום מהמיטה בלי להתעלף.


שרה לא אכלה כלום, מכיוון שקיבתה היתה סתומה. אחת הבחורות הביאה לא תפוח-אדמה כדי שתאכל, אבל מכיוון שלא יכלה לאכול ביקשה שרה מאותה הבחורה שתוציא את המיץ של התפוח-אדמה ותתן לה לשתות אותו. וכך היא עשתה. למחרת כבר כל הבנות עמדו בתור כדי לקבל את המיץ הזה. לאט לאט המיץ פתח לשרה את הקיבה והיא יכלה שוב לאכול.

השיחרור:
יום אחד התחילו לשמוע פצצות- הצרפתים במחנה אמרו להן שעוד מעט הן יהיו חופשיות.
אחרי כמה זמן הגרמנים ברחו. אז הצרפתים הלכו למחסנים של המחנה ופתחו אותם. באותו הים הקערה של שרה היתה מלאה אורז. (והיא אכלה הכל).
ביום של השיחרור הגיע חייל עם סוס, פתח את השער ואמר בכל השפות שבהן דיברו במחנה: "אתם חופשיים!!"
הביאו להם כסף, והם יצאו לעיירה.
כשרה יצאה מהמחנה היא ראתה קערה (גדולה מספיק כדי להתקלח), היא לקחה אותה. אחרי עוד כמה צעדים היא ראתה ערימה ענקית של סוכר. היא שמה סוכר בקערה, אך מכיוון שלא יכלה להרים את הקערה, ישבה איתה ליד ערימת הסוכר.
כמה בנות מהמחנה שחיפשו אותה, באו ולקחו אותה לצרפתים. הצרפתים נתנו לשרה לחם, ביצים, נקניק ומה לא??.
אך ברגע שהן חזרו למחנה כדי להדליק אש ולאכול, היתה פקודה מהאמריקיים לעלות לאוטובוסים. ישר שהם יצאו לדרך האנגלים פוצצו את המחנה.
משם לקחו אותם לשדה תעופה שהיה של הצבא הגרמני, שם חיכה להם אוכל, בגדים חדשים, נעליים חדשות ומיטות.

לאחר כמה ימים לקחו אותם לבראונשוויג.

יום ראשון, 15 במאי 2005

בראונשוויג וישראל

יחיאל ושרה
במחנה בראונשוויג כבר היתה קהילה יהודית עם רב, ועדות, מקומות מגורים ואוכל. התחילו להגיע לשם יהודים מכל מיני מקומות.
שרה התנדבה לעבוד במועצה הדתית. שם היא קבלה גרביים וג'קט ואיתם היא היתה צריכה ללכת כל יום לעבודה.
(החיילים של הבריגדה גם היו שם).
במחנה זה שרה התחתנה עם יחיאל גולדשטיין- היא הכירה אותו עוד מגטו לודז', אבל אז היא היתה נשואה והוא היה נשוי עם ילדים.
כשיחיאל ראה ששרה אוכלת מהמטבח הוא שאל אותה אם אין לה מה לאכול ואמר לה לבוא איתו. יחיאל לקח אותה לעירייה ושם הוא רשם אותה איכשהו. לאחר מכם הם הלכו למכולת וסבא קנה לה מרגרינה, נקניק, לחם ומה לא?? והוא תפר לה חוצלה וחצאית. (הוא היה חייט).

חיים ועדינה
שרה ואחיה ניסן שניצל (עם בנו אברהם) נפגשו בבראונשוויג. (לאחר שעלה לארץ ניסן גר ברמת גן).

יחיאל ושרה התחתנו ב- 31.1.1946 .
בהריון הראשון (עדיין בבראונשוויג) של שרה, התינוק מת/ נרצח בלידה: הרופא הגרמני שהיה נאצי הרג את העובר/ התינוק (זכר) בזמן הלידה ע"י לחיצה חזקה מאוד על הרקות שלו עם המלקחיים והתינוק מת.

אחרי ההריון שרה קבלה "פסיכוזה"- ויחיאל אמר לה "אם יש עץ אז יש גם פירות" ולקח אותה לבית הבראה. לשרה היה קשה מאוד להתאושש מהמקרה.
הבית בגבעתיים
רק אחרי זמן שרה התחילה לא להרגיש טוב, אז היא הלכה לרופא והוא אמר לה שהיא בהריון (שני), וזה גרם ליחיאל "להפוך עולמות" כדי שהם יעלו לארץ לפני הלידה.

ב- 30.5.1947 שרה ויחיאל הגיעו לארץ. בישראל יחיאל היה חייט ושרה רוקמת. בהתחלה הם גרו בגב"ש, שם סבתא ילדה את חיים ו-5 שנים לאחר חיים נולדה עדינה. (שרה אפילו לא ידעה שהיא בהריון). באמצע הם גם גרו ברמת גן, ולאחר מכן הם עברו לאנצ'ו סירני 13 שבגבעתיים. שרה אומרת "שהקבלה בארץ היתה יוצאת מן הכלל!"










יום שבת, 15 במאי 2004

השפעת השואה, ברכה מחיים ותודות

השפעת השואה היתה גדולה- יחיאל היה עצבני וחולה לעיתים קרובות כתוצאה ממה שהוא עבר.
בתחום האמונתי- שרה חושבת שהיא מקרה של ניסים.
שרה נפטרה בשיבה טובה, ב- 21.11.2006 ל' במר חשוון התשס"ז. וכיום יש לה 2 ילדים (נשואים), 8 נכדים (נשואים),ו27 נינים (בקרוב 29).







למדתי מסבתי (סבתא רבא- שרה) המון! על מידת האכפתיות, חסד, צניעות, לא לוותר גם עם קשה, ועוד דברים טובים ורבים.
היה לי לעונג להכין עבודה זאת, ולהכיר את סבתי בעומקים וסיפורים שלא הכרתי לפני. היא נפטרה כשהייתי בת 9, ותמיד אני זוכרת שלהיות איתה תמיד הייתה חוויה שרציתי לנצל עד תום!
יום לפני סיום העבודה חלמתי על סבתי, היא הגיעה אלי בחלום ונתנה לי אישור על העבודה, דיברה איתי וחיזקה אותי על כל מה שאני שאני עושה וקורה לי בתקופה האחרונה, ואמרה והבטיחה שהיא שומרת והיא תמיד תשמור עלי ועל כל משפחתי מלמעלה. "תמיד אהבתי ותמיד אוהב אותך, אל תשכחי אותי" זה המשפט שהכי זכור לי מהחלום. אז סבתוש: אני תמיד אוהב אותך, ובחיים שלי לא אשכחך! 3>


             ותזכרו:"עם שאינו יודע את עברו עתידו לוט בערפל!"